והתניא הכלב. אמתניתין הו''מ למפרך אלא נטר עד דמייתי ברייתא ופריך אתרוייהו:

דאפיך מיפך. וא''ת למ''ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס [חייב] לחייב נ''ש דתחילתו בפשיעה דאורחיה וסופו באונס דלאו אורחיה וי''ל דלא אמר משום דתחילתו בפשיעה לגבי רגל לחייב נ''ש לגבי קרן דאפילו פושע גמור לענין קרן לא חייבתו תורה אלא חצי נזק דאי לאו הכי ארי שנכנס לחצר הניזק וטרף ואכל לחייב נ''ש דתחילתו בפשיעה לענין דריסה וכן כל קרן בחצר הניזק תחילתו בפשיעה לענין שן ורגל:

גדיא בסריכא. שנועץ צפרניו בארץ וקופץ כמו הכלב ולא דמי לסרוכי וסליק שנסרך בחבית עד שמגיע ללפת:

אשו משום חציו. לא שיבעיר בעצמו האש אלא כל מקום שפשע ולא שמר גחלתו חציו נינהו:

אשו משום ממונו. כלומר חיוב ממונו יש בו ולא שיהא האש שלו דאפילו הדליק באש של אחר חייב כדאשכחן בפ' הכונס (לקמן בבא קמא דף נו.) בכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה ומטיא ברוח מצויה וגבי גץ שיצא מתחת הפטיש אע''ג דמסתמא מפקיר ליה ועוד דאין לך אדם שיתחייב בדליקה שיפקיר הגחלים וידליק גדיש של חבירו ולא כפ''ה דפי' דאיכא בינייהו דאדליק בגחלת שאין שלו:

רבי יוחנן מ''ט לא אמר כר''ל. אע''ג דדריש טעמא דר' יוחנן מקראי הוה ליה לאוקמי קרא לדרשה אחריתי דסברא כריש לקיש א''נ קס''ד השתא דמאן דאית ליה משום חציו לית ליה משום ממונו וקבעי היכא דכלו לו חציו אמאי לא מחייב משום ממונו:

ממונו אית ביה ממשא. אע''ג דבור לית ביה ממשא שחייבה תורה להבלו ולא לחבטו מ''מ ממונו כעין חציו שדרכו לילך ולהזיק אית ביה ממשות א''נ בור נמי חשיב אית ביה ממשא דע''י כריית הבור משתנה ממשות של קרקע ונעשה חלל אבל מקום הילוך שלהבת אינו משתנה ממשותו אלא שנעשה דולק ושורף וא''ת ממונו נמי לית ביה ממשא כגון צרורות ברוח שבכנפיהם בריש פירקין דאיכא לסומכוס נ''ש וי''ל דמ''מ גוף הממון שפשע בו אית ביה ממשא שיש לו לשמור ממונו שלא יזיק לא ברוח ולא בשום דבר ואין שום ממון שלא יהא בו ממשא במה שפשע אבל יש חץ שאין בו ממשות כגון שיבר כלי ברוח פיו ויש אש שאין בו ממשות כגון שלהבת בלא גחלת כדאמרינן בסוף ביצה (דף לט.) הילכך דמו להדדי שאין בשניהם ממשות בהמזיק שפשע בו רק בגוף האדם:

לאו ממונו דבעל כלב הוא. דהוא לא הדליקו ועל אש של כלבו לא חייבתו תורה ואע''ג דלגבי בור אצטריך מיעוט איש בור ולא שור בור כדאמרינן בשור שנגח את הפרה (לקמן בבא קמא דף מח. ושם) תרי איש כתיב מ''מ פשוט ליה לגמרא משום [איזה] דרשא דפטור על אש בהמתו דג' אבות נאמרו בשור ולא יותר:

דאדייה אדויי. הו''מ לאוקמי באנח אנוחי ע''י שינוי כדאמרינן בריש פירקין:

ורבי יוחנן בדאנחה אנוחי לא מצי למימר באדייה : אדויי ועל כל הגדיש ח''נ דאי כח כחו לאו ככחו דמי הוי על כל שאר הגדיש פטור:

ועל הגדיש ח''נ. ואע''ג דלגבי שולח בעירה לא מחייב עד דמסר לו שלהבת לר''ל ולר' יוחנן עד דמסר לו גווזא פעמים שיש גחלת הרבה בחררה דהויא כמו מסר לו גווזא לר''י ושלהבת לר''ל:

במסכסכת כל הבירה כולה. דהוי כולה מקום גחלת:

ואי במסכסכת אמאי חייב. חנווני הכל גם בעל הגמל יתחייב עמו כיון שגם הוא פושע בסכסוך אבל אי בלא מסכסכת ניחא ליה דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שיהא נר מבחוץ אבל כיון דאוקמיה במסכסכת אי אפשר שלא יראה הדליקה כיון שדולקת כל כך שמסכסכת כל הבירה דרך הילוכה והיה לו להרחיק ולמונעה מלהיות הולכת ומסכסכת אבל אין לפרש אמאי חייב חנווני בעל הגמל יתחייב הכל דהא לקמן (בבא קמא דף כג.) פריך וליחייב בעל הגחלת ואע''פ שבעל הכלב פשע גם בעל הגחלת יש לו להתחייב שלא שמר גחלתו ומשני כשעמדה כלומר לאו במסכסכת דרך הילוכה אלא בעמדה במקום אחד והרבה כל כך במשאוי שמסכסכת כל הבירה בעמידה ופריך דכ''ש חנווני פטור לאו פטור לגמרי אלא כלומר פטור מחלקו של בעל הגמל דיותר מסכסכת בעמידה משאילו היתה הולכת ועוברת בלי עיכוב ומשני כשעמדה להטיל מימיה דאנוס הוא בעמידה זו: